הוט מובייל בע"מ נ' רהט

פסק דין

לפניי תביעה לתשלום חובות נטענים של הנתבעת בגין התקשרות עם התובעת בתחום הסלולר.

רקע וטיעוני הצדדים

1.התובעת, ששמה הקודם מירס תקשורת בע"מ, היא חברת סלולר, שסיפקה לטענתה מכשירים ושירותי רט"ן לנתבעת. היא הגישה בלשכת ההוצל"פ בתל אביב תביעה בסכום קצוב נגד הנתבעת שסכומה 24,983.92 ₪, עיקרו זמן אוויר ועלות ציוד שלא שולם בגין מספר רב של מכשירים שסופקו לנתבעת, וקצתו דמי יציאה והוצאות שונות. אין חולק כי הנתבעת שילמה לתובעת כספים בדרך של הוראת קבע, בשלב מסוים ביטלה את הוראת הקבע, והחובות הנטענים הצטברו במהלך שנת 2010.

2.הנתבעת הגישה התנגדות לתביעה האמורה, וזו נדונה כבקשת רשות להתגונן. טענתה הראשונה והעיקרית של הנתבעת: ביום 24.12.12 הגיעו הצדדים כדי הסכם פשרה, שאמור היה לסלק את כל טענות הצדדים זה כנגד זה. הרקע לכך הוא מחלוקות שנוצרו בין הצדדים לרבות טענה של הנתבעת לגביית כספים שלא כדין. סופן של המחלוקות בהסדר שלפיו שילמה הנתבעת לתובעת סכום של 4,000 ₪, בהתאם לכתב ההתחייבות (נספח 2 להתנגדות). הנתבעת הופתעה לקבל זמן קצר לאחר כריתת הסכם ההתחייבות דרישה לתשלום חוב נוסף, הוא מושא ההליך הנוכחי, חוב שאין היא מכירה בו.

3.דיון בבקשת הרשות להתגונן התקיים לפניי ביום 15.9.13. ב"כ התובעת הבהיר כי כתב ההתחייבות מתייחס לחוב שונה מזה שנתבע בתיק, תחת מספר מנוי אחר, ובגין חשבוניות אחרות, כך שלשיטתו אין באותו כתב התחייבות כדי להסדיר את החוב הנטען הנוכחי. בעקבות הדיון פרשו הצדדים למו"מ על מנת לנסות ולמצות את המגעים ביניהם תוך שלנתבעת ניתנה האפשרות לבחון את מסמכי התובעת. המו"מ כשל. בהסכמה ניתנה הרשות להתגונן, תוך שהתצהיר התומך בהתנגדות הפך כתב הגנה. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית אפוא.

4.התובעת הגישה את תצהירה של גב' מלי יוסף, רפרנטית במחלקה לטיפול משפטי בתובעת, אשר סמכה את תצהירה על המסמכים והנתונים שבמערכת התובעת, ולשיטתה מהווים רשומות מוסדיות. היא ציינה, בתמצית, כי הנתבעת התקשרה במספר הסכמים עם התובעת, כאשר היו לה מספר "קודי לקוח" נפרדים. בשניים מהם צברה חובות. באחד – חוב של כ-4,000 ₪ (קרן), בגין מכשיר יחיד, בשנת 2009, אשר הטיפול בו הועבר למשרד עו"ד רייך, ובגינו התנהלו המגעים עד להגעה להסדר שבכתב ההתחייבות האמור, המתייחס לאותו חוב לבדו. החוב האחר – חוב בגין כ-11 מכשירים, שצמד הסכמים בגינם נכרת רק בראשית שנת 2010, הוא החוב מושא התיק הנוכחי, העולה כמה מונים על אותו חוב ראשון, ואשר כתב המו"מ וכתב ההתחייבות כלל אינם נוגעים לו.

5.הנתבעת הגישה שני תצהירים מטעמה. הראשון, של מר סאדק דלאשה, גזבר עיריית רהט, רואה חשבון ואף עורך דין במקצועו מזה כשמונה שנים. הוא שחתם על כתב ההתחייבות בסוף שנת 2012, שבו צוין דבר קיומו של חוב של 5,000 ₪, כאשר להסדר החוב תשלם הנתבעת סכום של 4,000 ₪. הסדר זה ממצה לשיטתו את החוב, והתובעת לא טענה אחרת עד למשלוח התראה בידה בראשית שנת 2013. לחלופין, הוא טוען, חובה של הנתבעת אינו עולה על כ-4,245 ₪ לסברתו: הוא טוען כי סך החוב בשני התיקים הגיע כדי 16,700 ₪; הנתבעת זכאית לחיובים עודפים בסך כ-5,400 ₪ בגין שנת 2010, כעולה ממכתב שנשלח לפי הטענה לתובעת (נספח 4 לתצהיר) ועוד כ-3,000 ₪ חיובים עודפים בגין שנת 2009, ובניכוי סכום ההסדר ששולם – הנה החוב החוב אינו עולה על 4,245 ₪ כאמור.

התצהיר השני הוא של מר חמד אלהוזייל, מנהל מחלקת הרכש בנתבעת ומי שכרת את ההסכמים עם התובעת. הוא ציין כי הסכם הפשרה עם משרד עו"ד רייך גובש לאחר שמסר למר דלאשה את הנתונים לגבי מצב ההתחשבנות הכספית שבין הצדדים, וכי היה מובן שההסדר אמור לסלק את מלוא החוב. הוא חוזר על תחשיב החוב, לרבות החישוב החלופי. הוא מוסיף כי הורה על ביטול הוראת הקבע לתובעת נוכח חיובים ביתר שמצא ועקב חוסר התייחסות של התובעת. הוא שכתב לפי הנטען את המכתב משנת 2010 לעניין קיזוז סכום של כ-5,400 ₪ בגין חיובים ביתר.

יצוין כי ככל שהדברים נוגעים לטענת הקיזוז, הודיעה התובעת על עמדתה כי המדובר בהרחבת חזית יחסית לאמור בבקשת הרשות להתגונן, ועל התנגדותה לכל הרחבת חזית אמורה. מנגד גרסה הנתבעת כי ביטוי לטענת הקיזוז קיים כבר בהתנגדות עצמה.

6.ישיבה מקדמית נתקיימה ביום 9.12.13, ונסיון להביאה בגדרה את הצדדים לכלל הסכמות כשל. נקבעה אפוא ישיבת הוכחות לאתמול, יום 9.1.14. בראשית הישיבה ואף בסיומה ראיתי להעמיד את הנתבעת על משוכות שונות שעליה יהיה לצלוח על מנת שתצלח הגנתה, וביקשתי לבחון עמה את התועלת שבעמידה על בירור ההליך עד תומו, חלף הגעה להסכמה אפשרית עם התובעת בדבר סילוק החוב תוך קבלת הפחתה של ממש מסכום התביעה. ברם הנתבעת – כפי זכותה המלאה כמובן – הבהירה כי היא עומדת על הגנתה, נוכח תחושתם הקשה של נציגיה כי נפלו קורבן להתנהלות בלתי ראויה של התובעת. הגיעה אפוא עת הכרעה.

דיון

7.לאחר ששמעתי את הצדדים ושבתי והעמקתי בחומר, הרי שמצאתי כי אותן משוכות שניכר היה כי עומדות בפני הנתבעת בניסיונה להתגונן מפני התביעה הן בלתי עבירות מבחינתה. המכלול מחייב אפוא את קבלת התביעה. אנמק באופן תמציתי כנדרש.

8.ראשית עלינו לקבוע מה היקף החוב בגין המכשירים שלגביהם נכרתו עסקאות בשנת 2010, וזאת במובחן מן החוב הקשור בעסקאות קודמות. כאן מובן כי הנטל הוא על התובעת.

9.התובעת טוענת כאמור לחוב של קרוב ל-25 אלף ₪, מהם כ-13 אלף ₪ זמן אוויר שלא שולם, וכעשרת אלפים ₪ בגין ציוד ודמי יציאה, כאשר על אלה מתווספת ריבית והוצאות טיפול משפטי. טענות אלה נסמכות על רשומות מוסדיות, שהמשיבה – ובדין – לא חלקה על תוקפן.

10.הנתבעת מנגד אינה טוענת לעניין חוב זה וחישובי התובעת דבר כמעט, זולת טענת הקיזוז שלה נידרש בהמשך. יוער כי ניתן לחלץ הסתייגות אחת והיא לעניין הציוד ודמי היציאה: בעורכם את החישוב החלופי לעניין גובה החוב (ככל שיימצא כי הסדר החוב הראשון לא הביא ליישוב כל המחלוקות שבין הצדדים), מחשבים נציגי הנתבעת רק את עלות זמן האוויר (כ-13 אלף ₪), ולא את עלות הציוד והשירותים (כ-10,000 ₪). אולם לא נמצא בטיעוני המצהירים כל הסבר ממצה מדוע אמורה הנתבעת לזכות במכשירים חינם, לקבלם וכמעט מיידית לחדול לשלם בגינם, ולבסוף לא להיות מחויבת בתשלום עבורם. עוד יוער כי הנתבעת לא נדרשה לשאלת תוספת הריבית וההוצאות המשפטיות, ולא נעשה זאת אנו. יש לקבוע אפוא כממצא כי החוב הבסיסי בגין המכשירים שסופקו בשנת 2010, מושא התיק, עומד על 24,983 ₪ במועד הגשת התביעה, כנטען.

11.בהגנתה ובסיכומיה העלתה הנתבעת טענה מרכזית שלפיה הסדר החוב מול משרד עו"ד רייך סילק את מלוא חובותיה של הנתבעת כלפי התובעת. טענה זו יש לדחותה. כפי שעלה מעדות נציגת התובעת, היא מסרה לעו"ד רייך תיק לקוח אחד מתוך שניים, זה שמספרו אף נזכר לבסוף בכתב ההתחייבות עצמו. רק החוב בגין תיק זה – הנובע מאי תשלום במהלך שנת 2009 – הוא שנידון וטופל, כך עמדת התובעת. נציגי הנתבעת טוענים כי הבנתם היתה שונה, וכי הם סברו שהם עוסקים בסילוק מלוא החוב, בשני התיקים, שעמד לפי ידיעתו של מר דלאשה על כ-16,700 ₪ (החישוב, ניתן להבין, הוא סיכום החוב בגין שנת 2009 בתוספת החשבוניות הבלתי משולמות לשנת 2010, אך ללא ציוד ודמי יציאה בסך של כ-10,000 ₪). מתובנות אלה יש לעבור לבחון את ההסכם שנכרת בין הצדדים, הוא כתב ההתחייבות (נספח 3 לתצהיר מר דלאשה), על מנת להכריע בשאלה האם הסדר זה נועד לסלק את מלוא החוב, או שמא את החוב בגין שנת 2009. בעניין זה לשון כתב ההתחייבות ברורה כל צורכה.

בראש כתב ההתחייבות מודיע נציג הנתבעת כי החוב העדכני ב"תיק במשרדנו [משרד עו"ד רייך – א"צ] שמספרו 499/52111", עומד על סך של 5,000 ₪, ללא הנחה, סכום המוגדר כ"החוב". בסעיף 2 להסכם נקבע כי לפנים משורת הדין ישולם סכום של 4,000 ₪ בלבד, שאם ישולם – ייראה "החוב" כאילו סולק. בבוחננו מהו אותו "חוב" מקורי, של 5,000 ₪, ברור שהוא אינו מתיישב עם כלל החובות של הנתבעת כלפי התובעת (16,700 ₪ לשיטת מר דלאשה, ואפילו נקזז חיובים ביתר לשיטת הנתבעת – מעל 8,000 ₪). לעומת זאת, הוא מתיישב היטב עם קרן חוב של כ-4,000 ₪ שנצטברה משנת 2009, בגין חובות שנת 2009 בלבד, והיקפה נכון למועד ההסדר בשנת 2012 הגיע כדי כ-5,000 ₪. קרי: ציון החוב בסעיף 1 לכתב ההתחייבות מלמד באופן ברור שההסדר מתייחס רק לחובות שנצברו בשנת 2009, ולא בשנת 2010, שהם החובות מושא התיק שלפנינו.

גם יתר הניסוחים בכתב ההתחייבות אינם תומכים בגרסת הנתבעת לסילוק כל חובותיהם, והסברי נציגי הנתבעת בעדותם לא שכנעו אחרת. כאמור, מצוין כי המדובר בחוב בתיק מסוים במשרד עו"ד רייך. מובן שאין הנתבעת מנהלת את התיקים, אך היא ידעה כי קיימים תיקים נפרדים. בעיקר כך כאשר מר אלהוזייל הוא שכרת את ההסכמים הנפרדים, ודאג לעדכן כדבריו את מר דלאשה בהתחשבנות שבין הצדדים, ערב כריתת הסדר החוב הנזכר. קרי, ברור שההסדר נועד להסדיר חוב מסוים, ולא בהכרח את כל חובות הנתבעת. אין גם בהסכם כל ויתור של התובעת על חובות אחרים של הנתבעת כלפיה, זולת על מה שהוגדר כ"חוב" (סעיף 6 להסכם), ואותו "חוב" הוגדר כאמור כסכום של 5,000 ₪ (סעיף 1 להסכם), ולא אותו חוב חמש ספרתי שנוצר בגין העסקה לרכישת כ-11 מכשירים בשנת 2010.

ראוי עוד לציין כי אף שההסכם נוסח בידי התובעת, הרי שמי שחתם עליו בשם הנתבעת הוא גזבר העירייה, מר דלאשה. הלה הוא רואה חשבון ועורך דין בעל ותק, ומי שהותיר באולם רושם של אדם נבון ביותר, המבין היטב את המסמכים המונחים לפניו, ומגן בלהט על ענייניה הכספיים של הנתבעת ואגב כך על עניינם של תושבי עירו. דווקא בנסיבות אלה, הרי שקיים לנתבעת קושי רב במיוחד להתנער מתוכנו הברור של ההסכם שעליו הוא חתם.